עברתי ניתוח – אומרים שזה פשוט. אז אומרים. נפרדתי מכיס המרה שלי. באמת לא טרגדיה. הגוף יכול להסתדר בלי כיס מרה… האבנים שהוציאו היו גדולות הכאבים בהתאם. עוד ביום עריכת הניתוח ניגש אלי הדוקטור ואמר לי : " רוב הסיבוכים מניתוח כזה  נגרמים בגלל הריאות, צריך לנשום ולהתאמץ להוציא ליחה וכמובן יש חשש לחסימות מעיים" הדוקטור לא הזכיר תסחיפים. אבל זה הספיק לי כדי להבין שלמרות הפצע הטרי, אני צריכה להזיז את עצמי מהמיטה.
כאבי תופתי זו לא מילה. קמתי לאט מהמיטה. הייתי עדיין מחוברת לאינפוזיה עם משכך כאבים אחרי צום של כמעט יממה. רכסתי את החלוק. הלכתי לאט, כל צעד נדמה כמו נצח. למחרת הופ, כאילו כלום חזרתי לביתי. שבוע מנוחה. שבוע להיות מנותקת מכל מה שקורה בחוץ. נכון שהוצאתי את הכלבה היקרה שלי לטיולים קצרים, יותר מזה לא יכולתי… מה גם שלפני הניתוח הרגשתי כמו סמרטוט סחוט…
אז אתמול הייתי אצל הכירורג. הוא הבין עד כמה סבלתי ( הלו, אתם שם בעבודה שלי תאמינו לי שאם הסטודנטים לרפואה היו בשוק וכירורג היה בהלם אז כאב לי!!!) 
יש לציין שהסרת הסיכות הקלה עלי. בחוץ זרחה השמש. לא מיהרתי לשום מקום. ראיתי את הסביבה והיו שם כמה חבר'ה צעירים… היה תלוי שם חבל והם ניצלו את העובדה שיש מזרקה באזור. כששאלתי מה זה, הם דיברו על מיצג דינמי. אני יודעת שרוב בני האדם מרימים גבה ובורחים מאומנות מודרנית כמו מאש… אבל אז קרה לי משהו מוזר.
נכנסתי לזה!!! הפכתי לחלק ממיצג דינמי ולא היה אכפת לי שהבטן שלי עדיין נפוחה מהניתוח, אפילו כאב פחות, לא היה אכפת לי לחוזר לאחור בזמן, לימים שבהם לקפץ עם כביסה רטובה היה משהו של מה בכך. תליתי כביסה רטובה והשתלבתי עם מוטיב המים, החופש וגם דיברתי קצת עם הסטודנטים. הצטלמתי, הם צילמו גם במצלמות דיגיטליות וגם מהסלולרי שלהם (I – PHONE) אי אפשר היה לפספס את התפוח של סטיב ג'ובס ששנא מקלחת. חלק מהאנשים ברחוב עברו מתחת לבגדים פוחדים להירטב.
ובתחנת האוטובוס היה מיצג נוסף. היו שם הרבה בלונים, בצורות וגדלים שונים, משהו מאוד צבעוני. ואז החבר'ה נתנו לי מקל עם שפיץ… הסתכלתי על הבלונים הללו. אמממ… פרסתי ידיים ויאללה, שיחקתי איתם ולא דפקתי חשבון לאנשים הדי המומים שהביטו בי.
התבקשתי לפוצץ בלון. אבל הוא דמה מאוד ללחמניה ששמים בה נקניקיה. אז הצעתי לחמניה לסטודנטית אחת שקרנה מאושר. ואז אמרתי 'לא לאלימות', נעצתי את החוד של המקל והבלון התפוצץ חסר אונים. נגשה אישה מהוססת ושאלה מה זה, התחלתי להסביר לה. 
קהל קשה אמרתי כבר?
אני הרגשתי איך כמה שנים טובות נושרות ממני. איך הפכתי קלילה, זרמתי, למרות הכל. שיתפתי פעולה. 
ובאמת למה שחלק מאיתנו לא יקחו פסק זמן של חצי שעה ביום ויחזרו לילדות שלהם? חומר למחשבה.
רחל