ובכן, לא היה קל להגיע למקום שלא הכרתי אחרי שנדדתי כל כך הרבה. הגעתי במכונית ( כן, תמיד איכשהו זה מכונית) לבית כלשהו. זה באמת היה בית. לא מבחוץ גם מבפנים. אימא הייתה קצת עצובה. היא אמרה שאני דומה למישהי. מה שכן היא ליטפה אותי כדי שאפסיק לפחד. מאיפה היא ניחשה שפחדתי? הבנתי לפי הבגדים שלה שיש לה ניסיון. האמת? לא הרגשתי כל כך טוב. היא ידעה את זה. הוציאה משהו משקית ונתנה לי לאכול.
ואז עשיתי צעד מהוסס לעברה. כשכשתי בזנב. והרחתי את מה שהיה לה ביד. זה הריח בצורה סבירה ואז אכלתי. אממ. טעים – אפשר עוד? לא הייתי מוכנה שיתנו לי עוד, זאת אומרת מי חשב על זה בכלל? היא ליטפה אותי. והודיעה לי שאני בסדר. הייתי נבוכה. היא המשיכה לתת לי מהאוכל עד שלא הרגשתי צורך לאכול.
היא לקחה אותי לחדר. הייתה שם מיטה. מתברר שהייתי אמורה לישון איתה על המיטה הזאת. היא שוב ליטפה אותי. איך היא ידעה שהייתי קצת מבולבלת? היא קראה לי 'גולי' והודיעה לי שוב על הקטע הזה עם זכויות יוצרים. היא קראה לי 'גוגל' מדי פעם. לא הרגשתי בהבדל. המיטה הייתה רכה ונוחה וזה היה חשוב לי כל כך ולמרות הכל, רציתי משהו מוכר. טוב, הייתה שם כרית עם צילום של איש אחד. זה בסדר – אני והאיש הזה מהכרית מבלים עד היום ביחד. הוא עדיין על הכרית הזאת. לא זז משם.
אז הייתי ליד הכרית ואז היא נכנסה להיות איתי לידי. לא הייתי במיטבי. זה חדש כל הסיפור. היא ליטפה אותי ברכות שלא זכרתי. מה שלא ידעתי אף פעם חוץ אולי מאותה תקופה שהייתי עם עוד כמה כמוני. הרגשתי נינוחה. שמתי את הגוף שלי ליד הראש שלה. היא רק המשיכה ללטף וללחוש מילים רכות. ידעתי לראשונה בחיי שהגעתי למקום שרציתי. כבר לא היה אכפת לי מה שמי… פשוט נרדמתי…
לא הייתי לבד יותר.
גולי (גוגל)
FROM MY POINT OF VIEW 