הייתי רוצה לומר שהכל יהיה בסדר יום אחד. אבל לפעמים יש רגעים שאתה נשבר לרסיסים. רגעים שבהם אתה מרגיש שכל צעד קטן מלווה בייסורי תופת, כמו לנסות להציל עצמך מבוץ טובעני, כמו למצוא כיוון בעת סופת חול משתוללת בדיונה נידחת. כמה ספרותי – ככה כואב. אולי זו הדרך להביע רגשות, זה היה ככה כבר שנים. כן, אין כמו כתיבה לטהר את הנשמה הפצועה שלי.


אין כמו כתיבה לצרוח את מה שאני רוצה לומר כבר שנים. אין. באמת. אוי, חבל. אולי זה בגלל החורף, אולי זה בשל הקור חודר העצמות, המציאות מראה לפעמים את הפנים האכזריות שלה. אני גרה במקום שלא כל כך אוהבים לבוא אליו, הכל התייקר. בקיץ יצאנו לבקש צדק חברתי, אבל כנראה שהיינו תמימים. כי החורף הגיע והמחירים עדיין עולים. היום צריך לחשוב אם לקנות כוס קפה בחוץ.


אני לומדת, גיליתי שיש דברים שאני מסוגלת להם וכאלה שדורשים מקצה שיפורים. אבל מעל הכל אני רוצה עתיד בתחום הזה. וכאן יש בעיה. בעיה קטנה אבל גדולה בעולם שרוצה שתוציאי 100$ ולפעמים הרבה פחות. אבל לכל הרוחות – אין לי כרטיס אשראי!!! שוב, אין לי כרטיס אשראי… ולא, אני לא רוצה לקבץ נדבות מעם ישראל הרחמן והרחום, אני רק רוצה לעבוד כמו שצריך במקום שמכבד אותי.


אין לי חשבון PAYPAL, למרות שאני אלופה בלמצוא קישורים, אין לי. אבל אני כותבת טוב, ברור, לפעמים תמציתי, לפעמים זורם. כן, יש לי גם קטע עם צבעים ותבניות, אבל הכל יורד לטמיון כשאת מגלה שוב ושוב שדלת הכניסה חסומה. לא כי רצית שזה מה שיקרה אלא כי את עובדת שיקומית. ולעובדים שיקומיים אין זכויות סוציאליות ובטח לא אפשרות להוציא כרטיס אשראי. אז יאללה SEO ביי.


תיהנו ממקום העבודה שלי – יש להם אתר – אלא מה? אבל אני צריכה למכור מוצרים שלא כל כך רוצים לקנות. כי זה חלק מהשיקום שלי. בקשתי יפה, לנסות להכניס היצירתיות, אבל הם ביקשו רק רווח נקי והרווח במקרה הזה זו אני….
יוצרים הזדמנות – למי?
http://www.s-tov.org.il
רחל