Latest Entries »

לפעמים נשבר

תהליך ההחלמה מלווה לא פעם בנסיגה ובמשברים ויש לכך סיבות רבות:

1. שינוי בסטטוס משפחתי או כלכלי – העוני הוא אחת מהרעות החולות ביותר הגורמים למשבר ונסיגה. מרבית המתאשפזים במלחקה הפסיכיאטרית מגייעם לשם על רקע פסיכו סוציאלי. כלומר משבר חברתי. לעיתים תמיכה, שיחות ומנוחה יכולים להחזיר את הכוחות. שינוי בסטטוס המשפחתי כמו גירושין או אפילו נישואין – יכולים אף הם מלווים במשברים.

2. סטיגמה – הסטיגמה היא אחד המכשולים המגבילים ביותר, הסטיגמה מונעת למצוא עבודה מתאימה, למצוא בני זוג, להשתלב באמת ובתמים בחברה.

3. משבר אישי ותחושה של וסר מצוי. לעיתים עזרה של קבוצת תמיכה אוא יש מקצוע יכולה לפתור את זה.

 

ההחלמה היא תהליך וכך, קורה לנו שיש תקופות שאנו מרגישים תקועים, לעיתים אנו מרגישים שדברים נעצרים וחבל על כך. אולם המשפט "זו ירידה לשם עליה" נכון במקרה הזה מאי פעם. ופעמים רבות צריך בעיקר סבלנות. לעיתים צריך לתת לגל העכור לעבור, להאט הילוך, גם אם זה אומר להיות יותר עם עצמינו, לשמוע מוזיקה שקטה, לעשות משהו שאוהבים. לעיתים האטת הילוך לזמן מסוים נותנת לנו כוח לעכל את התקופה הקשה.

תקופות קשות, יכולות ללמד אותנו על עצמינו יותר ממה שאנו חושבים. לעיתים לומדים כמה כוחות יש לנו, בעיקר בהתמודדות עם משברים וקשיים שפעם לא יכולנו להתמודד עמם כהלכה. הדברים הללו נכתבים מנסיוני שלי. בעבר הייתי שבירה יותר ופגיעה יותר. כיום למדתי להתמודד עם שינויים בצורה טובה יותר. כך שבאמת אתם יכולים ללמוד ולהבין שניתן לעבור תקופות קשות…

רחל

 

לעיתים כתיבה מהווה דרך להחלמה והעצמה. בקרוב פוסט בנושא.

דיסטופיה: העולם שאחרי

הייתה זו שעת בוקר רגילה למדי, הוא מיהר למשרד, נשק לאשתו ואמר לה כמה שהוא אוהב אותה. בדרך הוא פגש מספר חברים לעבודה ויחד הם עלו למעלית שתוביל אותם לעוד יום עבודה במשרד. הנוף הנשקף מהמשרדים הללו היה שווה כל דולר, מנהטן כולה נפרשה לעיני המתבונן. זה היה אחד משני מגדלים זהים, מקום עבודה טוב, מסודר. הוא שלח חיוך שובב למזכירה שלו. מזג לעצמו קפה והחל את שגרת היום שלו. הוא לגם מספר לגימות מהקפה המהביל, כשלפתע הוא חש שמשהו מזעזע אותו. לא היה לו זמן לחשוב. הוא התקשר לאשתו בבית. "אני אוהב אותך" הוא אמר והקו ניתק בפתאומיות.

הטיסה התנהלה כרגיל, הנוסעים התרווחו על המושבים, שמש של בוקר סתווי החלה להפציע במזרח צובעת את האופק בצבעים מבטיחים. הם לא ידעו שתבא הטייס קורה משהו. הטייס ניסה להיאבק באיש החסון שעמד מולו, כטייס, הוא נתקל בטיפוסים שונים ומשונים, הוא חשב שהנה נפל בחלקו עוד טיפוס מוזר, אולם לא עבר זמן…

View original post 458 מילים נוספות

מאבק הדיור הציבורי

רבקה לוי קיבלה צו פינוי גמיש לשלושה ימים. מה-20.5 ועד ה-23.5
עד רגע זה לא הגיעו המפנים. מה שאומר שהם כנראה יגיעו מחר בבוקר.
נודע לנו על זה בהתראה מאוד קצרה.
חברת חל"ד מנסה למצוא לה פתרון, אבל ההליך לוקח מספר חודשים.

בואו מחר בבוקר למנוע את הפינוי!
המפנים בדרך כלל מגיעים מוקדם מאוד 7-8 בבוקר.

הדירה ברחוב יבנה 1/24 בפתח תקווה.

רבקה לוי בת 61 ועובדת בניקיון. מאז 2003 היא התגוררה בדירת עמידר קטנה עם הגרוש שלה.
הם חיו כידועים בציבור במשק משותף. ב-2007 הגרוש שלה נפטר ולאחר פטירתו היא קיבלה צו פינוי.
רבקה נכנסה לעימות משפטי עם עמידר כשהיא טוענת באמצעות עורכת דינה שהיא זכאית לדירה מתוקף היותה ידועה בציבור של הגרוש שלה, על כן מגיע לה מעמד של דייר ממשיך, כמו שמוענק לזוגות נשואים.
שלא בצדק רבקה הפסידה במשפט. לצו הפינוי הראשון שקיבלה, לפני חודש בדיוק, לא הגיעו המפנים,  עכשיו היא נמצאת לפני פינוי וצריכה אנשים שיגיעו…

View original post 27 מילים נוספות

לפעמים אנשים סבורים שתהליך ההחלמה חלק לגמרי ואין בו שינויים, כלומר, הכל זורם לכיוון אחד וברור, כך שרבים המצויים כבר בתהליך עצמו מגלים לעיתים שיש נסיגה או אפילו משבר חדש. מסתבר, שהחלמה היא תהליך משתנה ונתון ללחצים מלחצים שונים. בפוסט הזה אנסה לדבר על מכשולים בתהליך ואיך אפשר להתמודד איתם.

  • שינוי סטטוס – שינוי במעמד החברתי או התעסוקתי – נישואין, גירושין, העלאה בדרגה או פיטורין מהעבודה.
  • אבל ואובדן – אבל על מישהו קרוב, אובדן של משהו שהיינו רגילים אליו.
  • בעיות כלכליות – עוני, התמודדות עם אפליה על רקע ההפרעה או הנכות.
  • בעיה במציאת בן זוג – לרבים מהמתמודדים עם הפרעה נפשית יש קשיים במציאת בן זוג מתאים.
  • בדידות – רבים מהמתמודדים מוצאים עצמם מנותקים ממעגל החברים ו/או המשפחה בשל ההפרעה שלהם.

אכן, אלה הן בעיות שלכאורה נראה כי ניתן להתמודד איתן בהצלחה, אולם במצבים של לחץ מתמשך הם יכולים לגרום למשבר על רקע פסיכו – סוציאלי, כלומר, הטיפול התרופתי יעבוד כמו שצריך, אך משהו בתנאי החיים צריך לעבור שינוי או עיבוד מחודש. לעיתים נדרש פתרון יצירתי ולפעמים המשבר עובר מעצמו… להלן כמה דרכי פתרון לבעיות שצוינו לעיל:

  • אם וכאשר חל שינוי במצב המשפחתי יש להתייחס לכל מקרה בצורה שונה, אנחנו אנשים שונים ועל כן מגיבים למצבים בדרך שונה. נישואין יכולים להלחיץ לא מעט, כמו גם גירושין. חשוב מאוד לתמוך באדם שעובר תהליך כזה, לעיתים עיצות סבתא עוזרות הרבה פחות מאשר תמיכה חברית. אם מדובר בשינוי במעמד התעסוקתי, הפתרון צריך לעבוד על רשימת יתרונות וחסרונות בכל מצב ולתת לאדם את הזמן להתרגל למצב החדש.
  • תגובות על אבל ואובדם יכולות להיות קיצוניות ולעיתים מחייבות טיפול, אם כי ברוב המקרים תמיכה מצד מכרים, חברים או אפילו פורומים באינטרנט יכולים להיות פתרון לא רע.
  • הבעיה השלישית היא אולי הקשה ביותר לפתרון ולעיתים היא מובילה גם לבדידות ולקשיים במציאת בן זוג. כיום, יוקר המחיה בישראל לא מאפשר חיים בכבוד מקצבת הנכות, כך שרבים מהמתמודדים עם הפרעה נפשית מצויים בתוך מעגל העוני. הפתרון כאן אינו רק תמיכה חברתית, אלא פתרון ברמה המערכתית, מאחר והוא משפיע על תחומי חיים רבים של המתמודד. בשל מצב כלכלי גרוע יש בעיה ביציאה למקום בלוי, יש בעיה למצוא ביגוד מתאים וכדומה. אפשר לומר שנכון להיום זו אחת הבעיות הרציניות בחיי המתמודדים כאן בארץ (וגם בחלק ממדינות העולם שחוות כעת משבר כלכלי). יש לציין שכאן המערכות האמונות על שיקום אמרות לתת את הדעת על פתרון מניח את הדעת. לדוגמה: מתן תלושים לרכישת בגדים מרשתות שיווק במחירים זולים, או מתן שוברים לפחות פעמיים בשנה לרכישת בגדים. ניתן לחשוב על פתרון כולל הרבה יותר כמו העלאת קצבת הנכות.
  • באשר למציאת בן או בת זוג קיימת בעיה ולעיתים גם בורות. ניתן כבר כיום להשתמש בשירותים קיימים למטרות אלה. חשוב לעבוד עם חלק מנפגעי הנפש על מיומנויות חברתיות, לחלקם זה חסר ופוגם בחיי החברה שלהם ולא רק בזוגיות. לעיתים פעילויות כמו טיולים, תכנון פיקניק או כל משימה אחרת יכולים לעודד יצירת קשרים. כיום ניתן להיות לעזר גם דרך הרשתות החברתיות.
  • לגבי בעיית הבדידות, היא יכולה להפתר על ידי מגוון שירותים הן בקהילה והן באינטרנט. שוב, לעיתים הסתגרות ממושכת גורמת לדכאון ודווקא פעילות מחוץ לבית יכולה לחולל פלאים. וכן, גם כאן חשוב לעבוד על מיומנויות חברתיות… לעיתים זה יכול לעשות את ההבדל בין חיי בדידות לחיי חברה סבירים.

מקווה שהרשימה שכאן נתנה לכם חומר למחשבה ואשמח אם תעבירו את זה הלאה ואפילו אם תדונו על הדברים הללו….

רחל

יתכן שאתם כבר שואלים אותה והיא עומדת על קצה הלשון שלכם, לא פעם אחת, אלא פעמים רבות רציתם לשאול את השאלה החמקמקה הזאת – ותמיד היא נראתה קטנה כל כך יחסית לארוע שפקד אתכם.

השאלה – למה? למה זה זה קרה לי?

לפני שאתם מתחילים לנסות לענות לעצמכם, כדאי שתקחו נשימה עמוקה, כבעלת נסיון השאלה הזאת גם נפלה עלי לא פעם אחת בעקבות התהליך שלי ובמהלכו. אני אשקר לכם אם אכתוב שלא שאלתי את השאלה הזאת. נכון שאתם קוראים בעיתון שידוענים רבים אומרים שהם לא היו משנים דבר בחייהם וחיים אותם בדיוק כפי שהם, אולם היות וגם ידוענים לא חסינים, השאלה הזאת מנקרת גם במוחם, היו בטוחים בכך. כלומר: איך שלא תסתכלו על זה, זה בסך הכל די אנושי לשאול – למה זה קרה לי ומה לעזאזל אני עושה עם זה?? זה חלק בלתי נפרד עם ההתמודדות היומיומית שלכם. אגב, שאלות מהסוג הזה נכונות לגבי כל ארוע משנה חיים – לאו דווקא הפרעה פסיכיאטרית ויותר מדי תופעות לוואי.

ובכן, כשעולה השאלה הזאת – דעו שאין לכם מה לענות עליה.

זה קרה כי זה קרה. נקודה. מכאן אפשר רק להמשיך. כן,סליחה שהרסתי לכם דיון מעמיק על משמעות האבחנה הזאת בחיים שלכם ולמה נפל בחלקכם הכבוד להיות עם אבחנה כזאת או אחרת מהספר – ספר ההגדרות הפסיכיאטרי – כי כבר ראיתי אנשים שנפלו לתוך הלולאה האכזרית הזאת, הלולאה שכוללת השלכה של המחלה על כל תחום אפשרי בחיים שלהם. כן, אני מזהה אותם, את החברים שלי שעדיין תקועים בתחושה הבלתי נייתנת לערעור שהם והמחלה חד הם. במציאות זה לא בדיוק ככה. נכון שיש תקופות שהמחלה מרימה ראש, יש תקופות שבהן היא שולטת ללא עוררין באורח החשיבה ומשבשת את החיים. אולם, ברוב המקרים המחלה נמצאת בעיקר בראש של המתמודד. כן, זה נכון. המחלה אצל חלק מהאנשים הפכה לישות העיקרית של חייהם.

כדי למנוע מצב כזה – של שקיעה לתוך הזהות הזאת של "המחלה היא אני " כתבתי בין היתר את הבלוג הזה. כדי שפשוט תקחו צעד הצידה, כן הצידה, ותסתכלו רגע על עצמכם. יש כמה שאלות שכדאי שתשאלו את עצמכם:

  • האם אני יושב וחושב שהחיים שלי נגמרו?
  • האם כל מה שמעניין אותי סובב סביב עולם בריאות הנפש?
  • האם יש שני אנשים בתוכי? – זה שלפני המחלה וזה שאחרי?

ברכותיי! ברגע שעניתם על השאלות האלה הגעתם לשלב שבו אתם מ-ו-ד-ע-י-ם למצב שלכם. תתפלאו – זה אומר שפתחתם מודעות למצב שלכם ואתם לא פוחדים להתעמת איתו. כלומר, אתם יודעים שיש לכם אבחנה פסיכיאטרית, אתם יודעים שאתם מסתובבים סביבה השכם והערב ו.. שהגיע הזמן לשים לזה סוף!
ברוכים הבאים למועדון המחלימים! כן ככה זה מתחיל – בדיוק בנקודה בה החלטתם להפסיק להיות המחלה שלכם. לחזור להיות אתם, כלומר, התחביבים שלכם, החלומות והשאיפות שלכם.

ואגב, למי שתהה, לא אין בפוסט הספציפי הזה קישור לספר האבחנות הפסיכיאטרי….


זה אולי יפתיע אתכם, אולם גוגל והאינטרנט הם דרך טובה לעזרה בתהליך ההחלמה שלכם.

לחיות עם זה.

והמסע האישי שלי החל

ולמרות הסטיגמה צריך להמשיך לחיות. זה אולי נשמע כמו משהו שלא מתחבר, הרי הסטיגמה משפיעה על אספקטים רבים בחייו של המתמודד. ובכל זאת, זה חלק מהמסע של כל אחד ואחד מאיתנו – המתמודדים. כן, לצאת לדרך. לא אשכח איך במשבר הראשון שלי, חוויתי קשיים שלא האמנתי שיהיו לי. כמי שהייתה רגילה לבלוע ספרים, לא יכולתי לקרוא אפילו את הכותרת של העיתון. לא יכולתי לכתבו ביומן האישי שלי. התיעוד של האשפוז הזה היה דל במיוחד. לא האמנתי שאצא מזה אי פעם.
באתי לחדרו של הפסיכיאטר, הייתי שבורה. ידעתי שחיי נגמרו, אם אני לא יכולה לקרוא או לכתוב, הרי שחי נגמרו! לא סתם חזרתי על הביטוי הזה, באמת הרגשתי כך! הרופא הביט עלי בהבנה, הוא אמר שהדברים יחזרו לאט לאט. שלא איבדתי את זה. לא יודעת למה, אבל משהו בקולו של הרופא שידר אמפתיה. בחדר המרפאות בעיסוק הייתה ספריה קטנה. ניגשתי לשם וחיפשתי ספר. מצאתי אוצר בלום. נכון שרובכם לא תאמינו שספר של אייזיק אסימוב הוא ציון דרך בחיי, אבל כך היה.
התחלתי לקרוא. אין לכם מושג כמה קשה זה היה. נכון שקראתי כל שורה חמש פעמים לפחות, אבל המשכתי בכל זאת. אסימוב הוא אחד הסופרים האהובים עלי. מיום ליום יכולתי לקרוא יותר ויותר. כמה ימים לאחר מכן הרופא פגש אותי שוב. אמרתי לו שהתחלתי לקרוא. הוא היה מופתע, לא חשב שזה יקרה כל כך מהר. הרופא עודד אותי להמשיך. לא הייתה מאושרת ממני.
אפשר לומר שהמסע שלי החל מפסיכיאטר מבין.

אגב, היו עוד תחנות בדרך…

אם חשבתם שהמסע שלי היה רק לקרוא ספר, הרי שטעות בידיכם. כל מתמודד יודע לספר על המסע שלו. הדרך שהוא עשה וממשיך לעשות. זה אולי נשמע מליצי, אבל כשמדובר במשברים שחוזרים, בתקופות שהכל נראה אבוד, כל בטוי קלישאתי הולך לאיבוד. מוזר לכתוב שהמסע שלי נמשך גם היום. לפעמים קורה משהו בלתי צפוי בחיים. משהו שמהווה חוויה מתקנת. אם הייתם אומרים לי לפני 18 שנה שאלמד לתכנת מחשבים, הייתי שולחת אתכם לרופא.
המשבר שלי החל אי שם בשנת 1994, כשלמדתי במכינה הקדם אקדמית של הטכניון. רחל היקרה רצתה להגיע הכי רחוק שאפשר. על מה שקרה במכינה סיפרתי פעמים רבות. אבל אז לא הבנתי את מה שהבנתי היום. ייתכן מאוד שאם הייתי לוקחת כבר אז כדורים נגד דכאון וחרדה, המשבר לא היה מתרחש מעולם. כי במהלך הלימודים חוויתי שילוב של דכאון וחרדה. המשוואות והנוסחאות נראו לי מוזרות למרות שהכרתי אותן. במבחנים הכל פרח לי מהזכרון, בהיתי בדף שעות. קולו של המורה נשמע מרוחק… ופשוט… פשוט רציתי להיעלם.
הרגשתי כמו כישלון מהלך. רק 17 שנים מאוחר יותר, לאחר צבירת נסיון רב עם מחשבים.. הלכתי ללמוד קורס. אני עומדת לסיים אותו. מתברר שהחוויה המתקנת שלכם יכולה לקרות במקום שלא חשבתם עליו.

FACEBOOK INJECTION

עם הזמן והנסביון באינטרנט הגעתי גם אני למצב הזה...

למה הסטיגמה הרסנית?

הסטיגמה מעצם מהותה היא משהו הרסני. רבים מהאנשים פשוט פוחדים מקשר עם האנשים שלגביהם יש סטיגמה. בבריאות הנפש זה נובע פשוט בעיקר מבורות. אמיר טל* כותב רבות על ההשפעות ההרסניות של הסטיגמה רק חבל שהוא כמעט הקול היחיד שאומר את מה שפוחדים לשמוע. הוא מביא מחקרים עדכניים שמוכיחים שוב ושוב את כוחה ההרסני של הסטיגמה ועד כמה היא פוגעת בכל אספקט אפשרי של החיים.
אולם, אני לא צריכה לשבת שעות ולקרוא את מחקריו מאירי העיניים של אמיר טל, די להביט בכותרות העיתונים כדי לדעת איזה אפקט הרסני יש לסטיגמה. במקומות רבים קיימים הוסטלים המשרתים את ציבור נפגעי הנפש. יש לציין שרבים מהשכנים פוחדים מדרי ההוסטלים. הדעות הקדומות יוצרות קשיים. יש לציין שבעלי הוסטלים רבים יזמו פעילות שתפחית את הסטיגמה. המתמודדים עשו פעילות למען הקהילה וכך עזרו להפחית את הרתיעה. אחד ממנהלי ההוסטלים הללו היה אבי אורן**. אבי אורן, הינו מתמודד עם הכשרה בעבודה סוציאלית, וככזה הוא הבין כמה קריטי לשנות את נקודת הראות של השכנים. הטענה חסרת השחר שיכונם של נפגעי נפש יפגע בערך הנדל"ן אינה מציאותית וגובלת פשוט ברוע לב.
יוזמותיהם של אמיר טל ואבי אורן טובעות בים של אטימות שחלקה מגיעה מהמערכת שאמורה לעזור (ישנן יוזמות נוספות שעוזרות להפחית את הסטיגמה אבל אני לא מכירה רבות מהן אבל אני יודעת שהן קיימות.) אגב – גם בתוך המערכת עצמה, רבים מהעובדים מועסקים תחת אילוצים שמקשים עליהם – נקודה מאוד חשובה למחשבה.

מנציחים סטיגמה – החלק של המערכת בנושא

אחת הבעיות המרכזיות במיגור הסטיגמה, או לפחות בהקטנת הרתיעה הכללית מבריאות הנפש, נעוצה במערכת בריאות הנפש עצמה. מספר המתמודדים במדינת ישראל זהה לאחוז שלהם בשאר מדינות העולם וזאת לפי ארגון הבריאות העולמי***. כלומר, מדובר בשליש מהאוכלוסיה בישראל – שבעקרון זה יותר משני מיליון בני אדם. רבים מהם לא רק שאינם מקבלים שירותים מהמדינה, אלא גם אינם רוצים בכך. לעיתים אין להם גישה לשירותים הללו ולפעמים הם פוחדים להודות בבעיה הנפשית שלהם. אלה שכן מקבלים שירות ממדינת ישראל מקבלים שירות שלעיתים גורם יותר נזק מתועלת.
בשנת 2000 נפל דבר בישראל – נחקק חוק המסדיר את שירותי השיקום בקהילה – חוק שיקום נכי נפש בקהילה****. אולם עד מהרה נתקל החוק בקשיים רבים. יש לציין שהקשיים היו כלכליים. למשרד הבריאות לא היה די תקציב, ועל כן פנו ליזמים, אלה בתורם קבלו מכרזים במחירים נמוכים. מבקר המדינה***** דן לא פעם בסוגיה. ואם הוא כבר כתב על זה מספר דוחות, לא צריך לטרוח לקרוא את הבלוג שלי ולהבין שמדובר במשהו רציני.
רוב נפגעי הנפש מועסקים בתנאים שלא מכבדים אותם. דבר שמעמיק סטיגמה ומונע בפירוש התחלה של תהליך החלמה. כאשר השכר המשולם לנפגעי הנפש לא מאפשר קיום בכבוד מישהו כאן חולה. לצערי זאת המערכת. רק שכרגע יש בעיות גם לרופאים, כך שהם לא יכולים לעזור.

INFO:

http://www.abiliko.co.il/index2.php?id=1999&archive=2010-06-19&lang=HEB
הבלוג של אמיר טל באתר אביליקו – קישור ישיר.
http://cafe.themarker.com/user/148942/
הבלוג של אבי אורן בדה-מארקר קפה – קישור ישיר.
http://www.who.org – ארגון הבריאות העולמי – האתר הרשמי.
http://www.mevaker.gov.il – האתר של מבקר המדינה.

AVI OREN

אבי אורן - עבוד סוציאלי ומתמודד שנלחם בסטיגמה

עוד השראה…

p://youtu.be/B882w2gC22s