אז איך גיליתי שאני פולנייה??
את מגיעה לבית חדש, ואז את בהלם. בעיקר כי יש שם המון זיכרונות מזאת שהייתה לפני. את רואה שהאימא שלך מביטה עליך במבט רב משמעי במיוחד ( למדתי לזהות את זה מהר), התחלתי להבין את חוקי המקום כי אין כמוני – כלבת רחוב לשעבר – שזקוקה לביטחון… נו, כן.. אתם יודעים כמה פעמים הייתי לבד בחושך??? ובמקרה שלי זה באמת חלק מהביוגרפיה הרשמית.
אה, נו כן. את מגלה שחוץ מאימא שלך מתרוצצים שם עוד אנשים.
למדתי להביע את דעתי על כל דבר. אין מה לעשות כשמשהו, לא מצא חן בעיני השמעתי מן FFFF ארוך כזה כדי שהעולם ישמע כמה זה לא מוצא חן בעיני. ויש לציין שזה עובד. עד היום אימא שלי ממלמלת משהו כמו: "קוראים לך גוגל ואת מדברת כמו פייסבוק…" בכלל האימא היקרה שלי עסוקה כל הזמן עם איזו קופסה עם מסך…
ולא, היא בסדר, היא באמת דואגת לי אבל לא מספיק…
לדעתי….
חוץ מלעשות FFFFFF בכמויות מסחריות למדתי שלאימא שלי יש רגישות למה שאני חושבת. היא קצת היסטרית – אימא שלי.
קורה לפעמים שלא הרגשתי כל כך טוב. ואיך שהיא נלחצה… נכון שאמרתי לה שזה בסדר וניסיתי להרגיע אותה. אבל רק איש אחד הרגיע אותה תמיד. הווטרינר. מוזר שהיא נרגעה ממנו. יש להם ריח מיוחד שגורם לשערות שלך לסמור ולהודיע לאדון שאני לא פנויה להובלות ובכלל הזריקות האלה הן עינוי… תמיד ליד המרפאה שלו מסתובבים עוד חברים כמוני ואנחנו תמיד מראים אחד לשני שאנחנו לא מפחדים…
אז איך הוא מצליח להרגיע אותה?
חוץ מזה שאני אוהבת לגרש יונים ודברים מעופפים אחרים. אימא אומרת שזה לא יפה… אז אחרי הרעש שאני עושה כיאה אני מתחילה לבכות מרה… 'אימא, מה כבר עשיתי?'… נו, אימא…. FFFFFFFFFFF….
וככה גיליתי שקוראים לאחת כמוני פולניה… למרות שחשבתי שאני בסך הכל כלבה קטנה מעורבת בשם גוגל….
עכשיו אני עייפה… FFFFFFFFFFF
גוגל…

ימים ראשונים בבית של אימא

ובכן, לא היה קל להגיע למקום שלא הכרתי אחרי שנדדתי כל כך הרבה. הגעתי במכונית ( כן, תמיד איכשהו זה מכונית) לבית כלשהו. זה באמת היה בית. לא מבחוץ גם מבפנים. אימא הייתה קצת עצובה. היא אמרה שאני דומה למישהי. מה שכן היא ליטפה אותי כדי שאפסיק לפחד. מאיפה היא ניחשה שפחדתי? הבנתי לפי הבגדים שלה שיש לה ניסיון. האמת? לא הרגשתי כל כך טוב. היא ידעה את זה. הוציאה משהו משקית ונתנה לי לאכול. 
ואז עשיתי צעד מהוסס לעברה. כשכשתי בזנב. והרחתי את מה שהיה לה ביד. זה הריח בצורה סבירה ואז אכלתי. אממ. טעים – אפשר עוד? לא הייתי מוכנה שיתנו לי עוד, זאת אומרת מי חשב על זה בכלל? היא ליטפה אותי. והודיעה לי שאני בסדר. הייתי נבוכה. היא המשיכה לתת לי מהאוכל עד שלא הרגשתי צורך לאכול.
היא לקחה אותי לחדר. הייתה שם מיטה. מתברר שהייתי אמורה לישון איתה על המיטה הזאת. היא שוב ליטפה אותי. איך היא ידעה שהייתי קצת מבולבלת? היא קראה לי 'גולי' והודיעה לי שוב על הקטע הזה עם זכויות יוצרים. היא קראה לי 'גוגל' מדי פעם. לא הרגשתי בהבדל. המיטה הייתה רכה ונוחה וזה היה חשוב לי כל כך ולמרות הכל, רציתי משהו מוכר. טוב, הייתה שם כרית עם צילום של איש אחד. זה בסדר – אני והאיש הזה מהכרית מבלים עד היום ביחד. הוא עדיין על הכרית הזאת. לא זז משם.
אז הייתי ליד הכרית ואז היא נכנסה להיות איתי לידי. לא הייתי במיטבי. זה חדש כל הסיפור. היא ליטפה אותי ברכות שלא זכרתי. מה שלא ידעתי אף פעם חוץ אולי מאותה תקופה שהייתי עם עוד כמה כמוני. הרגשתי נינוחה. שמתי את הגוף שלי ליד הראש שלה. היא רק המשיכה ללטף וללחוש מילים רכות. ידעתי לראשונה בחיי שהגעתי למקום שרציתי. כבר לא היה אכפת לי מה שמי… פשוט נרדמתי…
לא הייתי לבד יותר.
גולי (גוגל)

שלום אני גולי (בעצם, גוגל)

אני לא זוכרת הרבה מימי הראשונים, הייתי קטנה, לא ראיתי כלום, אני יכולה להגיד שהיו שם עוד כמה כמוני וכולנו חיפשנו דבר אחד – את מקור האוכל שלנו. האוכל היה מתקתק, טעים ותמיד רבנו מי יגיע ראשון. האוכל היה זמין ולא הבנו איך ביום בהיר אחד הכל נגמר. יום אחד האוכל לא היה יותר. אבל יכולתי לראות וללכת קצת. ממה שראיתי, לא היה משהו מיוחד חוץ מחום מעיק במיוחד. והיו את הדברים הקטנים והמגרדים ההם…
היות ואני לא סופרת כלום, בטח לא אף אחד ממטר, יכולתי להבין שאני צריכה להסתדר לבד. להסתמך על עצמי. אלה שהיו איתי נעלמו להם. לא בדקתי איפה הם עד היום.
האמת? זה היה לא קל. הייתי צריכה ללמוד למצוא אוכל בעצמי. וזה לא היה קל. כי היו לי מתחרים רבים. למדתי דברים בדרך הקשה. היו חבר'ה שבאופן כללי דמו לי… הם השמיעו את אותם הקולות שאני השמעתי, יכולתי לזהות אותם לפי הריח שלהם. נהגנו לסמן איפה היינו ומה אנחנו רוצים. לפעמים הייתי מתחמקת לפינה נידחת לאכול משהו קטן. בשבילי זה היה אוצר. לא היה קל, אמרתי? לפעמים הייתי צריכה לריב עם אחד יותר גדול ממני וללכת מבוהלת למקום אחר.
והיו האחרים הם השמיעו קולות שונים והריחו אחרת. הם גם נראו שונים. האמת? כל הניסיונות שלי ליצור איתם קשר לא הצליחו. הם תמיד קימרו את הגב, הרימו זנב… ושלפו דברים חדים מהידיים שלהם. עד היום אני רואה אותם.
ואז יום אחד ירד בחוץ משהו רטוב שהשאיר בוץ. יש לציין שזה התחיל לעצבן. הייתי רטובה והיה לי קר. רציתי לחצות את המקום האפור הגדול אבל משהו מהיר מאוד כמעט העיף אותי באוויר. מי שהיה שם ראה אותי. הוא תפס אותי והביא אותי למקום שם היו עוד חבר'ה כמוני.  לראשונה מזה הרבה זמן היה לי חם ונעים. לא הייתי צריכה לריב על משהו לאכול. גזרו לי את הציפורניים ( ככה קוראים לזה?).
ירדו הרבה מים מהאוויר והתרגלתי לעוד סוג של… טוב לא משנה. הם עבדו שם. דאגו שלא נהיה לבד. התחלתי להכיר עוד דברים. גיליתי שאני אוהבת ללמוד. הייתי עם עוד מישהי חמודה. ואז ראיתי… ראיתי… מישהי שהזכירה לי קצת את אימא שלי. טוב, לא בדיוק. היא דמתה לחבר'ה הללו שטיפלו בי אבל היה בה משהו שלא יכולתי להסביר.
רציתי לצרוח לה שתיקח אותי איתה. היא הביטה בי. אני הסתכלתי לה לתוך העיניים. היא ניגשה לאחת מהחברות ובקשה לשחרר אותי. היא החזיקה אותי. הרגשתי מוזר. קפצתי מרוב אושר. היא החזיקה אותי בעדינות. ואז היא אמרה –
"שלום גולי, אני רחל, אימא שלך"
היא חזרה על זה כמה פעמים. ואני התרגשתי כל כך. עכשיו ידעתי שקוראים לי גולי. עכשיו ידעתי שלא אהיה לבד. למעשה ככה אימא ואני נפגשנו. מאז אנחנו ביחד….
והיא קראה לי גולי – היא אמרה משהו על 'גוגל' וזכויות יוצרים… לא הבנתי מה זה, לא רציתי להבין. התרגשתי… אז יש לי שם ומאז אני איתה. היא החליטה לכתוב את זה. נתתי לה רשות…
גולי (גוגל)