Category: אוכל


ובכן, לא היה קל להגיע למקום שלא הכרתי אחרי שנדדתי כל כך הרבה. הגעתי במכונית ( כן, תמיד איכשהו זה מכונית) לבית כלשהו. זה באמת היה בית. לא מבחוץ גם מבפנים. אימא הייתה קצת עצובה. היא אמרה שאני דומה למישהי. מה שכן היא ליטפה אותי כדי שאפסיק לפחד. מאיפה היא ניחשה שפחדתי? הבנתי לפי הבגדים שלה שיש לה ניסיון. האמת? לא הרגשתי כל כך טוב. היא ידעה את זה. הוציאה משהו משקית ונתנה לי לאכול. 
ואז עשיתי צעד מהוסס לעברה. כשכשתי בזנב. והרחתי את מה שהיה לה ביד. זה הריח בצורה סבירה ואז אכלתי. אממ. טעים – אפשר עוד? לא הייתי מוכנה שיתנו לי עוד, זאת אומרת מי חשב על זה בכלל? היא ליטפה אותי. והודיעה לי שאני בסדר. הייתי נבוכה. היא המשיכה לתת לי מהאוכל עד שלא הרגשתי צורך לאכול.
היא לקחה אותי לחדר. הייתה שם מיטה. מתברר שהייתי אמורה לישון איתה על המיטה הזאת. היא שוב ליטפה אותי. איך היא ידעה שהייתי קצת מבולבלת? היא קראה לי 'גולי' והודיעה לי שוב על הקטע הזה עם זכויות יוצרים. היא קראה לי 'גוגל' מדי פעם. לא הרגשתי בהבדל. המיטה הייתה רכה ונוחה וזה היה חשוב לי כל כך ולמרות הכל, רציתי משהו מוכר. טוב, הייתה שם כרית עם צילום של איש אחד. זה בסדר – אני והאיש הזה מהכרית מבלים עד היום ביחד. הוא עדיין על הכרית הזאת. לא זז משם.
אז הייתי ליד הכרית ואז היא נכנסה להיות איתי לידי. לא הייתי במיטבי. זה חדש כל הסיפור. היא ליטפה אותי ברכות שלא זכרתי. מה שלא ידעתי אף פעם חוץ אולי מאותה תקופה שהייתי עם עוד כמה כמוני. הרגשתי נינוחה. שמתי את הגוף שלי ליד הראש שלה. היא רק המשיכה ללטף וללחוש מילים רכות. ידעתי לראשונה בחיי שהגעתי למקום שרציתי. כבר לא היה אכפת לי מה שמי… פשוט נרדמתי…
לא הייתי לבד יותר.
גולי (גוגל)

אני לא זוכרת הרבה מימי הראשונים, הייתי קטנה, לא ראיתי כלום, אני יכולה להגיד שהיו שם עוד כמה כמוני וכולנו חיפשנו דבר אחד – את מקור האוכל שלנו. האוכל היה מתקתק, טעים ותמיד רבנו מי יגיע ראשון. האוכל היה זמין ולא הבנו איך ביום בהיר אחד הכל נגמר. יום אחד האוכל לא היה יותר. אבל יכולתי לראות וללכת קצת. ממה שראיתי, לא היה משהו מיוחד חוץ מחום מעיק במיוחד. והיו את הדברים הקטנים והמגרדים ההם…
היות ואני לא סופרת כלום, בטח לא אף אחד ממטר, יכולתי להבין שאני צריכה להסתדר לבד. להסתמך על עצמי. אלה שהיו איתי נעלמו להם. לא בדקתי איפה הם עד היום.
האמת? זה היה לא קל. הייתי צריכה ללמוד למצוא אוכל בעצמי. וזה לא היה קל. כי היו לי מתחרים רבים. למדתי דברים בדרך הקשה. היו חבר'ה שבאופן כללי דמו לי… הם השמיעו את אותם הקולות שאני השמעתי, יכולתי לזהות אותם לפי הריח שלהם. נהגנו לסמן איפה היינו ומה אנחנו רוצים. לפעמים הייתי מתחמקת לפינה נידחת לאכול משהו קטן. בשבילי זה היה אוצר. לא היה קל, אמרתי? לפעמים הייתי צריכה לריב עם אחד יותר גדול ממני וללכת מבוהלת למקום אחר.
והיו האחרים הם השמיעו קולות שונים והריחו אחרת. הם גם נראו שונים. האמת? כל הניסיונות שלי ליצור איתם קשר לא הצליחו. הם תמיד קימרו את הגב, הרימו זנב… ושלפו דברים חדים מהידיים שלהם. עד היום אני רואה אותם.
ואז יום אחד ירד בחוץ משהו רטוב שהשאיר בוץ. יש לציין שזה התחיל לעצבן. הייתי רטובה והיה לי קר. רציתי לחצות את המקום האפור הגדול אבל משהו מהיר מאוד כמעט העיף אותי באוויר. מי שהיה שם ראה אותי. הוא תפס אותי והביא אותי למקום שם היו עוד חבר'ה כמוני.  לראשונה מזה הרבה זמן היה לי חם ונעים. לא הייתי צריכה לריב על משהו לאכול. גזרו לי את הציפורניים ( ככה קוראים לזה?).
ירדו הרבה מים מהאוויר והתרגלתי לעוד סוג של… טוב לא משנה. הם עבדו שם. דאגו שלא נהיה לבד. התחלתי להכיר עוד דברים. גיליתי שאני אוהבת ללמוד. הייתי עם עוד מישהי חמודה. ואז ראיתי… ראיתי… מישהי שהזכירה לי קצת את אימא שלי. טוב, לא בדיוק. היא דמתה לחבר'ה הללו שטיפלו בי אבל היה בה משהו שלא יכולתי להסביר.
רציתי לצרוח לה שתיקח אותי איתה. היא הביטה בי. אני הסתכלתי לה לתוך העיניים. היא ניגשה לאחת מהחברות ובקשה לשחרר אותי. היא החזיקה אותי. הרגשתי מוזר. קפצתי מרוב אושר. היא החזיקה אותי בעדינות. ואז היא אמרה –
"שלום גולי, אני רחל, אימא שלך"
היא חזרה על זה כמה פעמים. ואני התרגשתי כל כך. עכשיו ידעתי שקוראים לי גולי. עכשיו ידעתי שלא אהיה לבד. למעשה ככה אימא ואני נפגשנו. מאז אנחנו ביחד….
והיא קראה לי גולי – היא אמרה משהו על 'גוגל' וזכויות יוצרים… לא הבנתי מה זה, לא רציתי להבין. התרגשתי… אז יש לי שם ומאז אני איתה. היא החליטה לכתוב את זה. נתתי לה רשות…
גולי (גוגל)

כל אם עברייה יודעת שהיכנשהו בלוח השנה מחכים שני מועדים קריטיים עבורה. כך גם כל וועד עובדים המכבד את עצמו. נו, כן – תקופת החגים. הכוונה לראש השנה ופסח. משום מה בתקופה זו חלים שינויים מרחיקי לכת אצל הישראלי המצוי. אם הייתי רופאה מן הסתם כבר הייתי כותבת אבחנה מיוחדת לנושא.
אבל היות ולא התחלתי את לימודי בבית הספר לרפואה – אני רק יכולה לכתוב איך תיראה אבחנה כזאת בספר רפואה דמיוני כלשהו…
להלן התסמינים ( על מנת לקבל אבחנה זו כאבחנה רשמית צריכים להתקיים חמישה מתוך כלל התסמינים כנהוג בספר הפסיכיאטריה הידוע DSM IV-TR והמהדורה החמישית הקרבה ובאה).
התסמינים כוללים ספקטרום רחב של התנהגויות המעידים על כך שהפציינט מגלה סימני סבל ניכרים או סימנים של אופוריה. לעיתים תלוי הדבר במוצאו העדתי, במצבו המשפחתי וכמובן במצב הכלכלי. אין לבלבל בין הפרעה זו להפרעות מצבי רוח או להתקפים פסיכוטיים.
1. צפיית יתר בתוכניות בישול על מנת לבשל את המתכון הכי מקורי לחג. מאחר ויש הצפה של תוכניות בישול וערוצי בישול באמצעי התקשורת השונים עשוי הדבר לגרום למריבות בקרב שכנים/מכרים/חברים ברשתות חברתיות ואף הקמת קבוצות מחאה.
2. התקרבות לשורשים האתניים. נשים רבות ( התסמונת נפוצה לדאבוני אצל נשים מאשר אצל גברים ) נזכרות במאכלים אותן נהגו לבשל בעדתן המקורית. תבשילי סבתא הופכות לטרנד אופנתי ועימו נכללת גם תופעת הלבוש המסורתי לחג.
3. בשל האמור לעיל אנשים אשר מוצאם העדתי מעורב מוצאים עצמם לא פעם בדילמה רצינית. בעיות זהות אתנית עלולות להופיע. האם מבשלים לפי מטבח המוצא של משפחת האב או על פי מוצא מטבחה של האם? לעיתים קרובות יש וויכוחים בנושא אם כי לרוב מחליטים על חלוקה שווה פחות או יותר.
4. אגירת מוצרי ניקוי – כאשר רשתות השיווק מתחרות זו בזו נוצרת קרקע פורייה לקניית במבצעי 1+1 חינם, לאגור קופונים ולהתרגז על הקופאית כאשר נגמר המלאי. התוצאה – מלאי של מוצרי ניקוי שעלול להפוך למאגר של נשק להשמדה המונית ( לידיעת כמה מאויבנו).
5. אגירת מוצרי מזון – גם בתחום מוצרי המזון קיימת תחרות אשר יש האומרים שהיא בריאה למשק ולצמיחה. אך אויה. מאגר מעין זה יכול לרמז למדינות ערב כי בישראל מתכוננים למלחמה ארוכת טווח. מי לעזאזל צריך 3 שקיות אורז תאילנדי + 2 שקיות אורז פרסי במארז מהודר? מאגר בקבוקי השמן בבית עלול להוות שואה תזונתית שלא לדבר על מאגר הממתקים.
6. השוואות מחירים בצורה חולנית. לקניות לקראת החגים הולכים בני הזוג יחדיו הן כדי לשמור על המשפחתיות והן כדי לנסות לעמוד במסגרת התקציבית. התוצאה – שליחים שלאחר סבב משלוחים ארוך נאלצים לבלות את החג עם בקבוק מים חמים על הגב, משככי כאבים והפנייה לפיזיותרפיה ומרפאת כאב.
7. ניקוי הבית יכול להוות טקס משל עצמו. בעידן הטלפון הסלולרי והרשתות החברתיות כבר לא תשמעו כמעט את השיחות הקולניות מחלונות הבתים, אלא תקראו הודעות רבות המראות לכן – כן, בעיקר לכן כיצד לסדר ולעצב את הבית. לעיתים יתלוו לכך מריבות קולניות, רעשים מטרידים של הזזת רהיטים, תאונות ביתיות וצרחות שיכולות לרמז על פרוץ מלחמה גרעינית כוללת ברחוב הרקפות 22 בו שוכנות משפחות שקטות בדרך כלל.
8. האוווירה המשפחתית הדביקה היא כר פורה למריבות ותחרות. מי הצליח יותר ממי, למי יש בית מסודר יותר, למה הילדים לבושים בצורה כזו או אחרת ועוד. בדידות ניכרת מורגשת בעיקר אצל רווקים ורווקות – דיכאון נפוץ מאוד בחגים אלה.
9. עריכת השולחן ומנהגי החג גוררים לא פעם גל של וויכוחים, פולמוסים וחוסר הסכמה עד כדי כך שנדרש תיווך של גורם שלישי בנושא. לרוב מסבים בני הבית לשולחן כשהם תשושים מדי. במשפחות בהן יש אורחים רבים יתכנו תקלות של הרגע האחרון בשל פקקי תנועה, אזורים של חוסר קליטה וקריסת הרשת הסלולרית שלכם.
10. תוכניות הטלוויזיה מחורבנות בדרך כלל וכך אתם רצים חסרי אונים ומורידים סרטים מהמחשב כדי להרשים את המשפחה.
11. המריבות יכולות לפרוץ על דברים של מה בכך.
12. למה צריך את כאב הראש הזה? למה?
ובכן ניתן לראות כי החגים הם כר נרחב לביטוי הקרעים בעם ישראל, כעסים בקרב משפחות ורצון עז לבלוט בשטח. 
לצערי פסח וראש השנה הם עדיין חגים בהם נשמרת המסורת ונשאלת השאלה – מדוע צריך להשתגע שבוע על מנת להכין אוכל כדי שלא יישאר מקום לאחסן את השאריות?

בפעם הבאה – תעשו מעשה פשוט. קנו אוכל מוכן… חבל על המאמץ.
רחל